קבלת גז"ד של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בעניין חוסר נאמנות ללקוח

השופטת מ' נאור:

1.        ערעור על גזר דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ב-בד"א 96/05.

2.        על פי הקובלנה שהוגשה, בין השנים 1997-1996 ייפתה חברת עמיר בע"מ את כוחו של המערער להגיש בשם החברה תביעות וכן לפעול במסגרת הליכי הוצאה לפועל בתיקים כנגד חייבים שונים החייבים לחברה כספים. החברה העבירה לידי המערער ולבקשתו תשלום אחד על סך של 37,490 ש"ח ותשלום נוסף על סך של 60,000 ש"ח. כספים אלו אמורים היו לשמש כערבויות בגין התיקים השונים שבטיפול המערער. ביום 12.1.2001, פנתה החברה למערער ודרשה ממנו להפסיק לאלתר את טיפולו בכל התיקים אשר הועברו אליו ולהעבירם לטיפולו של עו"ד דן שריזלי (להלן המתלונן). בנוסף, דרשה החברה מהמערער דיווח מפורט לעניין הכספים שהועברו לרשותו. פניית החברה הן בעניין העברת התיק והן בעניין קבלת פירוט על הכספים לא נענו כלל על ידי המערער. בתאריך 20.6.2001 הגיש עו"ד שריזלי תלונה לקובל כנגד המערער.

3.        המערער הואשם בחוסר נאמנות ומסירות ללקוח וכן באי מתן תגובה לתלונה.

4.        ביום 31.7.2002 ניתנה הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי אשר קבע כי הקובל הוכיח את עובדות הקובלנה. בית הדין הרשיע את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בקובלנה. גזר הדין שניתן ביום 3.3.2003 הטיל על המערער עונש השעיה על תנאי למשך 3 חודשים והוצאות. הכרעת הדין וגזר הדין בוטלו בהחלטת בית הדין המשמעתי הארצי מן הטעם שהדיון בערכאת בית הדין המחוזי התקיים בהרכב חסר בלא שהתקיימו התנאים הקבועים בחוק לכך.

5.        נקבע מותב חדש אשר קיים את הדיון בתיק מתחילתו. בית הדין המשמעתי המחוזי בהרכבו החדש קבע כי החלפת הייצוג בין המערער לעו"ד שריזלי היתה פגומה מתחילתה, ולא באשמת המערער. עוד נקבע כי עד ליום 4.3.2003 (היום בו שלח המערער מכתב לעו"ד שריזלי וזמן רב לאחר הגשת הקובלנה המקורית) טרם הושלמה כראוי החלפת הייצוג. נאמר כי דרישת מסירת התיקים מידי עורך דין כל עוד שרירה וקיימת אחריותו כלפי הערכאה בה הם מתנהלים, ולא נוצרה החלפת ייצוג כלפי אותה ערכאה, אינה כדין. בית הדין הוסיף וקבע כי עו"ד המפסיק לטפל בתיקיו בהיותו עדיין הנושא באחריות כלפי הערכאה בה מתנהלים אותם תיקים, מסתכן בעבירה על כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בגין חלק זה באישום - זוכה איפוא המערער בגלגול השני של התיק.

6.        המערער זוכה גם מן העבירה של אי מתן תשובה לתלונה משום שבהתחשב בפגרת בתי המשפט, המערער נתן תשובתו במועד.

7.        שונים פני הדברים לעניין אי מתן דיווח על כספים. לענין זה נקבע כי פנייתו של עו"ד שריזלי למערער בעניין זה בשם הלקוחה אינה נגועה בכל פגם. עוד נאמר כי על פי הראיות, המערער לא נתן תשובה המניחה את הדעת בעניין גורלם של הכספים על אף שמרביתם הופקדו על ידו בבית משפט השלום בחיפה בו פתחה החברה בהליך אזרחי נגדו. נאמר כי אף אם לא עולה חשד לגניבת הכספים, חוסר אפשרות של עורך-דין להראות מה נעשה על ידו בכספים בסדרי גודל של עשרות אלפי שקלים הינו מצב בלתי תקין. הדבר עומד בניגוד לדרישה לקיים חובת נאמנות ומסירות ללקוח ומהווה התנהגות שאינה הולמת עורך-דין. לפיכך הורשע המערער לגבי חלק זה של האישום באי מתן פירוט במשך תקופה ארוכה לנעשה בכספים בשיעור של עשרות אלפי שקלים אשר הופקדו בידיו על ידי לקוחתו.

8.        על המערער נגזרה השעיה בפועל למשך 3 חודשים והשעיה על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של 36 חודשים.

9.        המערער ערער לבית הדין המשמעתי הארצי. בית הדין המשמעתי הארצי קבע כי עיון במוצגים אותם הביאה באת כוחו של המערער אינו מעניק מענה לשאלה מה עלה בגורלם של הכספים שהופקדו אצלו. המערער, כך נקבע, הותיר עמימות מוחלטת לגבי הסכומים שמסרה לו חברת עמיר. בעניין החלפת הייצוג, קבע בית הדין הארצי כי בית הדין המשמעתי המחוזי נפל לכלל טעות וכי בגין עניין זה לא יוחסה למערער כל עבירה בקובלנה.

10.      לעניין הערעור על גזר הדין נקבע כי עונש של השעיה על תנאי (שהוטל בהליך שבוטל) אינו חמור דיו לעורך דין שאינו מסוגל לספק הסברים המניחים את הדעת לגבי הכספים המופקדים בידיו הנאמנות. עוד נקבע כי העובדה שבהליך הראשון נגזר על המערער עונש חמור פחות מההליך השני בבית הדין המחוזי אינה מהווה סיבה מספקת להפחתה בעונש וזאת משום שההליך הראשון בוטל. לפיכך נדחה ערעורו של המערער.

דיון

11.      המערער מערער כנגד גזר הדין. טענתה המרכזית של ב"כ המערער, עו"ד ר' שפריר, היתה כי על אף שבהליך השני זוכה המערער משניים מתוך שלושה עניינים שבגינם הוגשה קובלנה, העונש שנגזר עליו בהליך השני חמור יותר מהעונש שהוטל עליו בהליך הראשון. עורכת הדין שפריר הדגישה לעניין זה כי הוועד המחוזי לא הגיש ערעור על גזר הדין הראשון שבוטל, ומכאן שקיבל שזה העונש המתאים. על כן אין זה ראוי שהמערער יהיה חשוף לעונש כבד יותר משהוטל עליו בהליך שבוטל. בלשון אחרת, הטענה היא, למעשה, שתקרת העונש האפשרית היא העונש שהוטל בהליך שבוטל. לא אוכל לקבל את הטענה. המערער, כפי זכותו, עמד על ביטול פסק הדין הראשון ועל קיום דיון בפני הרכב של שלושה (לעניין הרכב חסר ראו על"ע 214/03 עטרי נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם, 2.2.2004)). בהעלותו טענה זו קנה סיכוי שבגלגול הבא תהא התוצאה נוחה יותר (כפי שקרה, באופן חלקי, לעניין סעיפי ההרשעה) אך גם סיכון שהתוצאה לענין העונש בגלגול השני תהא חמורה יותר.

12.      מוכנה אני להניח כי בגלגול השני מותר היה לבית הדין המחוזי להביא במסגרת שיקוליו לעונש את פסק הדין בהליך הראשון. עם זאת, העונש שהוטל ובוטל איננו "תקרה". על בית הדין לשקול את כל נסיבות העניין. האישום בו הורשע המערער הוא, לטעמי, האישום העיקרי בפרשה זו. לעניין אישום זה קבע בית הדין הארצי:

"עורך דין המקבל מלקוחו כספים לכיסוי הוצאות או לשם הפקדה בקופת בית המשפט, מחזיק כספים אלה בנאמנות; במסגרת חובתו כנאמן עליו לקיים הנהלת חשבונות מסודרת, ולהיות מסוגל למסור דין וחשבון לגביהם (ראה סעיפים 39 עד 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). אילו כך נהג המערער, היינו מצפים כי לכל המאוחר בדיון בבית המשפט קמא, יעשה שימוש בהזדמנות כדי להציג את הרישומים הנוגעים לכספים. לא כך נהג המערער. הוא הותיר עמימות מוחלטת לגבי שני הסכומים שמסרו לו חברות עמיר."

13.      דברים אלה מקובלים עלי, כן מקובלת עלי קביעתו של בית הדין המחוזי אותה ציטט בית הדין הארצי, כי אף שלא עלה חשד לגניבת כספים, חוסר אפשרות של עורך דין להראות מה נעשה על ידו בכספים בסדרי גודל של אלפי שקלים הוא מצב בלתי תקין לחלוטין והוא עומד בניגוד לדרישה לקיים חובת נאמנות ומסירות ללקוח ומהווה התנהגות שאינה הולמת עורך דין.

14.      בית הדין הארצי היה ער לטענה בעניין העונש שהוטל בהליך הראשון. כאמור, מוכנה אני להניח כי בית הדין יכול היה להביא במסגרת שיקוליו לעונש את פסק הדין בהליך הראשון. גם בהנחה זו מותר היה לבית הדין לקבוע כי העונש שהוטל בהליך הראשון - עונש של השעיה על תנאי - איננו עונש חמור במידה מספקת לעורך דין שאינו מסוגל לספק הסברים המניחים את הדעת לגבי כספים המופקדים בידיו בנאמנות, בהקשר זה יש לזכור כי אף אין זה כלל בל יעבור שזיכוי מאחד האישומים בערכאת ערעור יוביל בהכרח להקלה בעונש (ראו, למשל, ע"פ 4938/01 אלפנדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2001); ע"פ 78/81 בדעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.1981)). תמימת דעים אני עם בית הדין הארצי שקבע שהעונש המקורי שהוטל בהליך שבוטל אינו משקף די הצורך את חומרת העבירה. אין מקום להתערבותנו בגזר הדין. על כן יש לדחות את הערעור.

                                                                                      ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין: